דודי, אח שלי, ממש אוהב אירועים, הוא כזה שמגיע לכל מקום שקורה בו משהו.
יום אחד הוא ראה פרסום על הקרנה בלייב למתנ”ס השכונתי, של איזשהו כנס שמתקיים בירושלים.
היה נשמע לו מעניין, אז הוא תפס חבר, גרר אותו, העלה אותו לאוטובוס, והם נסעו וגם הגיעו למרכז הקהילתי.
מביך, אבל מתברר שחוץ ממנו לא היו עודהרבה אנשים שההקרנה הזו עניינה אותם.
למעשה חוץ מדודי והחבר היו שם רק עוד 3 אנשים:
איש הסאונד שהפעיל את ההקרנה,
בחור תימהוני שנשכב על כמה כסאות למנוחת צהריים
ועוד מישהו שהגיע, התרשם עמוקות, והלך מיד.
דודי, הוא לא טיפוס שמוותר כל כך מהר,
הוא חיכה שההקרנה תידלק, גילה שהמרצה בכנס בכלל מדבר באידיש והוא לא מבין מילה,
ורק אז שחרר את החבר לחופשי וחזר גם הוא הביתה, קצת מבואס.
אבל אם חשבתם שזה הסיפור, אז לא, זה היה החלק הקל.
החלק המשמעותי באמת של הסיפור הזה הוא כתבת היח”צ על ההקרנה הזו, שהוכנה, להשערתי, מראש.
אני לא יודעת האם הכותב לא היה זמין למארגנים אחרי הכישלון היסודי הזה,
או שהמארגנים פשוט שמחו והסתמכו על העובדה שעם כל כך קצת אנשים שהשתתפו הכישלון נשאר סודי למדי,
כך או כך, בעיתון המקומי שיוצא אחת לשבוע
הופיעה כתבה על האירוע. מהכותרת, מתברר, ש*קהל המונים* הגיע למקום לצפות בהקרנה.
האא.
אז דודי הוא קהל המונים,
וזו בדיחה משפחתית מעולה.
אבל חוץ מדודי?
אף אחד הוא לא קהל ההמונים שלכם, בטח לא הלקוח.
אל תכתבו לו ברבים, אל תקראו לו במייל ‘אתם’
ואל תספרו לו ש’חשבנו עליכם’.
לקוח הוא בנאדם אחד. יחיד. עם רצונות אינדיבידואלים. ממש חשוב הדבר הזה. אל תספרו לו ש’ידענו שרציתם’ ולא ‘קיבלנו מכם משוב’.
די עם זה.
אם אתם באמת רוצים עם הלקוח שלכם קשר, חיבור, נאמנות,
בכל הקשור להתכתבות אישית, תנו לו יחס של אדם פרטי, כמו שמגיע לו.
ואל תהפכו אותו לקהל המונים. זה לא משהו, מניסיון, זה מריח כמו כישלון.
